המדינה תעביר לביהמ"ש חומר הנמצא באנגליה בנוגע לעברה המיני של מתלוננת - פסקדין

1.        זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת נ' אהד) בב"ש 90653/06, מיום 10.7.2006. בהחלטתו דחה בית המשפט את בקשת העורר וקבע כי חומר החקירה בתלונה שהגישה המתלוננת באנגליה, על מעשי אינוס שלטענתה בוצעו בה שם, אינו חומר חקירה מובהק ואין מקום לחייב את המשיבה בהשגתו ממשטרת לונדון.

2.        ביום 30.5.2005 הגישה המדינה כתב אישום נגד העורר, בגדרו יוחסו לו עבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה. על פי הנטען בכתב האישום, העורר, רופא משפחה במקצועו, ביצע את המעשים במתלוננת בתקופה שהייתה מטופלת במרפאתו. כתב האישום מציין, כי העורר היה מודע לכך שהמתלוננת מטופלת על ידי פסיכיאטר פרטי, בין היתר בשל ניסיונות אובדניים כושלים שביצעה; כי ידע שהיא נוטלת תרופות לטיפול בבעיות הנפשיות מהן היא סובלת וכי בעבר התלוננה שהייתה קורבן למעשה אונס שארע בחו"ל. בכתב האישום מואשם העורר כי ביצע את המעשים המיוחסים לו שלא בהסכמתה החופשית של המתלוננת ותוך ניצול מצבה הנפשי הקשה, שמנע ממנה לתת הסכמה חופשית לביצוע מעשיו.

           בחקירתו במשטרה אישר העורר כי אכן קיים יחסי מין עם המתלוננת, כפעמיים שלוש, אך טען כי הדבר היה בהסכמתה המלאה.

3.        העורר הגיש לבית משפט קמא בקשה לעיין בחומר החקירה, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בבקשתו ביקש לקבל חומר הנוגע לתלונה קודמת שהגישה המתלוננת במשטרת אנגליה בעניין מעשי אינוס שבוצעו בה באנגליה במועדים הסמוכים לביצוע המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום. המשיבה התנגדה לבקשה, בטענה כי החומר אינו בבחינת חומר חקירה ואינו רלוונטי.

           לאחר שעיין בהודעות המתלוננת ובעלה במשטרה, בהן סופר על מעשי האינוס באנגליה ועל התלונה שהוגשה למשטרת אנגליה, דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטתו קבע כי אין קשר בין האירועים המיוחסים לעורר בכתב האישום לבין מעשי האינוס שבוצעו במתלוננת באנגליה, ביולי 2004. כן דחה בית המשפט את טענת העורר, כי מתלונות אלה ניתן ללמוד על "שיטה" לאופן שבו רואה המתלוננת מערכות יחסים בין גבר לאישה. בית המשפט פירט בהחלטתו שורה של הבדלים בין מעשי האינוס שאירעו באנגליה (כפי שתוארו על ידי המתלוננת ובעלה) לבין המעשים המיוחסים לעורר, וקבע כי אין שמץ ראיה לדפוס התנהגות מסוים של המתלוננת. בית המשפט ציין גם כי לא מצא נסיבות יוצאות דופן אשר יצדיקו "חיקור" עברה המיני של המתלוננת. אשר למצבה הנפשי של המתלוננת שצוין בכתב האישום, סבר בית המשפט כי זהו "נתון עובדתי יבש בשלב זה הטעון הוכחה כמצב נפשי, ואין מקום לבדוק מהימנות גרסתה לעניין עצם מעשי האינוס כלפיה בחו"ל, לבד מחקירתה בעניין על דוכן העדים". בית המשפט אף הוסיף, כי הוא מתקשה לראות את התועלת שתצמח לעורר מקבלת תיק החקירה ממשטרת לונדון, כאשר ברור כי "אין זיקה ממשית בין החומר המבוקש לבין העורר לבין כתב האישום ולבין חומר החקירה". לאור כל אלה, דחה את הבקשה.

           על החלטה זו הגיש העורר את הערר שלפניי. לאחר הדיון שהתקיים בפניי, אפשרתי לצדדים להגיש טיעון משלים בכל הנושאים שעלו בדיון, ובמיוחד בנושא של חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק עזרה משפטית בין מדינות).

טענות הצדדים

4.        העורר טוען, כי ציונם של מעשי האינוס באנגליה בכתב האישום מחייב את המסקנה כי הזיקה בין כתב האישום לבין החומר באנגליה היא הדוקה וקשורה בקשר שלא ניתן לניתוק, "ומכאן שהנגיעה והרלוונטיות היא מובהקת". לטענתו, מבחן הרלוונטיות הוא המבחן הנוהג בעניין חומר חקירה, וזאת אף כאשר מדובר בחומר חקירה העשוי לפגוע בזכויות של מתלוננת בעבירות מין. העורר סבור כי קיימת אפשרות סבירה שהחומר המבוקש ישפיע באופן ישיר על שאלת מהימנותה של המתלוננת, ו"שאלת שיטתה להתלונן נגד גברים בעבירות מין". לדידו, שעה שהוכחת מסכת העובדות הנטענות בכתב האישום נשענת בעיקרה על עדות המתלוננת, יש חשיבות רבה לבחינת מהימנותה כפי שזו עולה, לדבריו, מתיאורה ה"בלתי הגיוני לחלוטין" את מעשי האונס שהתרחשו באנגליה ומהסתירות הקיימות בין גרסת המתלוננת לגרסת בעלה (בכל הנוגע למעשי האינוס באנגליה).

           אשר לעובדה שהחומר הנדרש אינו מצוי בידי התביעה, טוען העורר, כי אין בכך כדי להשליך על הגדרתו כחומר חקירה. לטענתו, מקום שקיימת נגיעה של החומר לכתב האישום, די בקביעה כי החומר צריך היה להימצא בידי התביעה, בכדי להגדירו כ"חומר חקירה". לדידו, הראיה המבוקשת קשורה "בליבו של כתב האישום" ומהווה "חומר חקירה" מובהק, ובתורת שכזו, היה עליה להימצא בידי התביעה.

           לטענת העורר, האיזון בין זכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה לבין זכויות המתלוננת או האינטרס הציבורי, ייערך על ידי בית המשפט רק כאשר "הזיקה בין החומר המבוקש לאישום היא שולית, רחוקה ובלתי נראית לעין". לטענתו, במקרה שלפנינו הזיקה היא "ישירה ומובהקת", ואין כלל צורך להזדקק לאיזונים אלו. בהקשר זה, מציין העורר כי מוסכם עליו שהשימוש בחומר המבוקש יהיה לצורך ההליכים נשוא התיק העיקרי בלבד, וכי הוא ובאי כוחו יהיו היחידים שיורשו לעיין בחומר.

           באשר להשגת החומר מאנגליה, טוען העורר, כי מכוח סעיף 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, לבית המשפט הדן בהליך העיקרי נתונה הסמכות להורות ליועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה לעזרה משפטית ממדינה זרה. העורר מפנה לסעיף 2(א) לחוק זה, לפיו "עזרה משפטית" כוללת גם המצאת מסמכים והעברת ראיות ומסמכים אחרים. לטענת העורר, זכותו לעיון ולהליך הוגן מחייבת את התביעה לעשות שימוש בסמכותה להשגת החומר כדי שיוכל לעיין בו. לבסוף, בהתייחסו לשאלה שהצגתי בעניין זה במהלך הדיון, טוען העורר כי אין צורך בהסכמת המתלוננת להעברת החומר המבוקש לעיונו, משום שהחומר המדובר אינו חומר אישי (דוגמת יומנים, מכתבים, תיק אישי בבי"ס וכיו"ב).

5.        מנגד, טוענת המשיבה, על בסיס חומר החקירה המצוי בתיק, כי יריעת המחלוקת בתיק עצמו מתמקדת בעיקר "בשאלת היותה של המתלוננת במצב המונע התנגדות, וניצול מצב זה על ידי העורר". המשיבה סבורה, כי במקרה שלפנינו, המבחן הקובע לעניין הגדרת החומר המבוקש כ"חומר חקירה" הוא הזיקה שבין החומר לבין השאלות שבמחלוקת. לטענתה, ככל שזיקה זו חלשה יותר, יש להביא בגדר השיקולים הצריכים לעניין גם אינטרסים ציבוריים חיוניים העלולים להיפגע כתוצאה מחשיפתו של החומר, ובכללם, מידת הפגיעה שעלולה להיגרם לקורבן העבירה. לדידה, יישום מבחן זה מוביל למסקנה שהחומר באנגליה אינו מהווה חומר חקירה. כך, משום שמחד גיסא, הזיקה של החומר לכתב האישום היא שולית ואין אפשרות סבירה שתהיה בו תועלת להגנה, ומאידך גיסא, עיון בו יגרום לפגיעה קשה ביותר בזכויותיה של המתלוננת.

           המשיבה מוסיפה וטוענת, כי בחינת זיקתו של החומר לאישום צריכה להיעשות על פי מה ששנוי במחלוקת בין הצדדים, ולא על פי ניסוחו של כתב האישום. לשיטתה, לעניין זיקה זו, אין משמעות לעצם אזכור התלונה (באנגליה) בכתב האישום, שכן אין מחלוקת בין הצדדים שהעורר ידע על הגשת התלונה. באשר לטענתו של העורר (אליבא דמשיבה), לפיה ייתכן כי יימצא בחומר דבר מה שאולי יכול לתמוך בטענת ההגנה כי מדובר במתלוננת סדרתית, טוענת המשיבה, כי זוהי ספקולציה רחוקה ודמיונית, ואין בתיק כל ראיה התומכת בה. לטענתה, מחומר החקירה בולט חוסר רצונה של המתלוננת להגיש תלונה נגד העורר.

           עוד טוענת המשיבה, כי אף אם יומצא החומר לעורר, יכולתו לעשות בו שימוש תהא מוגבלת ביותר. זאת, בשל ההגבלה שסעיף 2א לחוק לתיקון סדרי דין (חקירת עדים), תשי"ח-1957, מטיל על חקירת מתלוננת בנוגע לעברה המיני.

           ולבסוף, טוענת המשיבה, כי בקטגוריית "חומר חקירה" אין לכלול חומר שנמצא במדינה אחרת. לטענתה, כאשר נדרש חומר כזה יש לפנות לבית המשפט הדן בתיק, בעתירה לפי סעיף 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, או לפנות לרשויות המדינה, לפי סעיף 52 לחוק.

6.        בתגובתו לטיעון המשלים, טוען העורר כי טענתה של המשיבה לפיה "חומר חקירה" אינו כולל חומר המצוי במדינה אחרת, יוצרת כלל קטגורי הפוגע בצורה לא מידתית בזכויותיו החוקתיות של נאשם להליך הוגן. כן טוען העורר כי טענתה של המשיבה, שפנייה לבית המשפט לפי חוק עזרה משפטית בין מדינות תיעשה דווקא באמצעות עתירה, אינה נלמדת מלשון החוק, ואף עומדת בסתירה ליישומו של החוק במקרים דומים.

דיון

7.        סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חסד"פ), קובע כי עם הגשת כתב אישום בעבירת פשע או עוון, רשאים הנאשם וסניגורו לעיין בחומר החקירה, וכן ברשימת כל החומר שנאסף או נרשם על ידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום. תכליתה של זכות עיון זו היא לאפשר לנאשם "לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו" (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) 376,  381; להלן - בש"פ מסארווה). בית משפט זה קבע, לא אחת, כי "חומר חקירה" אינו ניתן להגדרה אלא באופן כללי (שם, שם), וכי השאלה אם חומר מסוים הוא אכן חומר חקירה, תוכרע באופן פרטני "על פי טיבו של החומר ומידת זיקתו לסוגיות הנדונות בהליך הפלילי אשר במסגרתו הוא מבוקש" (בש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 30.12.2004; להלן - בש"פ פלוני). עוד נפסק, כי יש לנקוט פירוש מרחיב למונח "חומר חקירה" (בש"פ מסארווה, עמ' 381), וכי לעניין זה על בתי המשפט "להיות מודרכים על-ידי כללי השכל הישר ועל-ידי המגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129). עם זאת, בהפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח "חומר חקירה" ראיות שהרלוונטיות שלהם לכתב האישום היא רחוקה ושולית (שם, שם).

8.        במהותה, מעוררת הבקשה שלפניי סוגיה שבצורתה המופשטת עלתה כבר פעמים מספר בפני בית משפט זה. הסניגור טוען כי חומר הראיות בתיק החקירה שנפתח בעקבות התלונה שהגישה המתלוננת באנגליה הוא חומר חקירה; התביעה לעומתו סבורה כי החומר אינו רלוונטי לאישום והעברתו תפגע בפרטיותה של המתלוננת. מחלוקת זו שבין הצדדים טומנת בחובה שתי נקודות הטעונות הדגשה. האחת - החומר המבוקש נמצא מעבר לים, וממילא אינו בידי התביעה, ולצורך השגתו יהיה עליה לפנות לעזרתה של מדינה אחרת. השניה - החומר המבוקש עוסק בתלונה קודמת של המתלוננת על מעשי אינוס, ולמעשה, חומר זה עניינו בעברה המיני של המתלוננת. שתי נקודות אלו מעוררות שתי "שאלות משנה" הטעונות הכרעה.